לשום היסטוריה ארוכה של גידול בעולם והוא נפוץ לגידול בצפון ובדרום סין. מקורו ממערב אסיה או אירופה, מקורו במרכז אסיה ובאזור הים התיכון והובא לסין על ידי ג'אנג צ'יאן בסביבות שושלת האן. המאה ה-9 הוא הוצג ליפן ודרום אסיה, הגידול הופיע באפריקה ובדרום אמריקה במחצית הראשונה של המאה ה-16 והוכנס לצפון אמריקה במאה ה-18 וכיום הוא מעובד נרחב ברחבי העולם.
בשנים האחרונות, תעשיית גידול ועיבוד השום בסין התפתחה במהירות, כאשר אזורי הייצור העיקריים הם שאנדונג, ג'יאנגסו, הנאן, סצ'ואן ושאנשי ועוד. בשנת 2016, שטח גידול השום בסין הגיע ל-791,257 hm² והייצור הגיע ל-21,197,131 טון, שניהם ממוקם במקום הראשון בעולם. שום מתפרק מיד כשהוא ניזוק לייצר את האליצין החריף, ומשחרר ניחוח חזק של גופרית, כחלק ממנגנון ההגנה וההגנה העצמית שלו שהתפתח באופן טבעי.
בעוד שבני האדם רגישים באופן טבעי למתיקות, חווית הטעם וההעדפה לזני שום ייחודיים נרכשת לחלוטין, והשום מייצר טעמים שונים בהתאם לאופן הכנתו, ונמצא בתרבויות האוכל של כמעט כל מדינה. בנוסף לערך המזון שלו, אנשים מתעניינים גם במנגנוני ההגנה של השום, המשמשים להרחקת חרקים ומזיקים, ובהמשך, להרחקת הרוע. שום הוא גם עשב מרפא רב-תכליתי, עם השפעותיו על קיפאון מזון, סדרה והדברת חרקים, והוא מתועד בספרי צמחי מרפא כגון Tang materia medica ו-Compendium of Materia Medica (כולם טקסטים רפואיים סיניים קלאסיים).
שום משמש לא רק כמרכיב במוקפצים, אלא גם להגברת התיאבון, לעורר הפרשת חומצת קיבה ולקדם פריסטלטיקה במערכת העיכול. השום מכיל אליצין ועשיר במינרלים וויטמינים, בעלי ערך תזונתי מסוים. הוא מוסיף טעם למזון במהלך הבישול ומגביר את התיאבון, בעוד אליצין ממריץ הפרשת חומצת קיבה ופריסטלטיקה, שיש לה השפעה מגבירה את התיאבון.
בהמשך אספר לכם עוד על משפחת זני השום הייחודיים שלנו, אז הישארו מעודכנים!
